אני יושבת עם בעל ואישה.
הם רוצים לפתח אפליקציה. ערב אחד הם ישבו בסלון ופתאום צץ הרעיון.
אני מבקשת לדעת מה היתה האבולוציה של הרעיון עד שנפגשנו.
לאיזה כיוונים הם הפליגו אתו, מה הם החליטו לשנות ולמה.

הוא מסתכל על זה מנקודת מבט עסקית.
הוא רוצה לדעת אם מישהו לא עשה את זה כבר, אם זה יעניין אנשים,
אם יקנו את זה, אם זה שווה את ההשקעה.

היא מחוברת ללב, רוצה להנחיל ערכים, משהו בכל הפרויקט הזה נובע אצלה מהבטן,
ממשהו שהיא עברה בחיים. לחלוחית מכסה את עיניה כשהיא מדברת.

אני מקשיבה לה. מדייקת אותה. שואלת שאלות. מצטרפת למקום שלה.
אני מקשיבה לו. מדייקת אותו. שואלת שאלות. מצטרפת למקום שלו.
הם צוחקים: "אנחנו ממש עוברים פה תהליך זוגי".

אנחנו מחייכים וממשיכים. סיעור מוחות ולבבות.
מתחשק לי לחבק אותם.

אני מציעה שנעשה משחק תפקידים.
אני אהיה קהל היעד שלהם. אכנס לאפליקציה עם צורך מאוד ברור.
הם יהיו האפליקציה. הם ינווטו אותי בתוכה כדי שאמצא מענה לצורך שלי.

אנחנו עפים לעולמות תוכן שונים, מנווטים בין לוגריתמים ותגיות.
צוחקים בלי סוף.
הם מתנדנדים בין התלהבות גדולה לבין בלבול וחוסר ביטחון,
בין חלומות על ה-EXIT שלהם לבין ייאוש ורצון לוותר על הכל.

בסוף הם מחליטים לרדת מזה.
אני מבררת עם כל אחד מהם איפה הוא עם ההחלטה.
"אם הוא היה הולך על זה, הייתי ממשיכה", היא אומרת.
"אני לא חושב שיש פה משהו ייחודי, חבל על ההשקעה, זה לא יכניס כסף", הוא מוסיף.
"אתם שלמים עם הבחירה שלכם?", אני שואלת.
"צריך אומץ גם כדי לוותר", הם עונים,
"החלטנו לנסוע לספא במדבר. תודה שהארת לנו את הדרך".