עדי סימון בר
מנהלת בלוג האתר
לפני כחודש נפגשתי עם חבר שלמד איתי NLP ודמיון מודרך. תמיד יש לנו שיחות מעניינות, לי ולו, ובגלל שלא התראינו כמה חודשים טובים, רצינו מאוד להתעדכן גם בעשייה המקצועית האחד של השנייה. בעודנו יושבים לקשקש בסלון, פתאום צץ במוחנו הרעיון לצלם את עצמנו. חשבנו שפשוט נשאל זה את זו שאלות על מה שאנחנו עושים, ועל הדרך נצלם, מה שייצא ייצא. מקסימום נעביר לגניזה.

היתה זו הפעם הראשונה שהסכמתי להביא את עצמי אל הפרונט. זה דרש אומץ ויציאה מאזור הנוחות שלי. בדרך כלל ליוויתי הפקות וידאו למטרות למידה מהצד השני של המצלמה. והנה, ככה, בלי הכנה מראש, בלי טקסט, בלי בימוי, בלי פן ומלמלות, נעמדתי מול המצלמה ודיברתי עם חבר.

בשניות הראשונות קצת התרגשתי, אבל אחרי כמה רגעים בכלל שכחתי שמצלמים. המילים פשוט נשפכו ממני, מתוך רצון לשתף ולחלוק את ההתלהבות שלי ממה שאני עושה.

40 דקות דיברתי ודיברתי. אם תשאלו אותי, מתוך השיחה האותנטית הזאת נוצרו 40 דקות של אמת. אני כמו שאני, בלי מאמץ או העמדת פנים, מדברת בכנות על העבודה שלי עם מטפלים ומאמנים, מסבירה למה בחרתי לפתח מוצרים לשיפור איכות החיים, מה האתגרים שאני נתקלת בהם בתהליך הפיתוח, איך התהליך נראה בנקודת ההתחלה, ומה קורה בסוף.

כשהקובץ הגולמי הגיע אליי מיד עלו בי שיפוטיים עצמיים – לא הסתרקת, לא דיברת מסודר, את כל הזמן זזה, איזה פרצופים את עושה… אבל החלטתי להנמיך את הקול הזה ולהוציא את הסרטונים האלה לאוויר העולם, כמעט בלי עריכה, כי גם אם הם לא מושלמים, הם מביאים אותי די במדויק. תודתי לצור ווייש היקר, שנכנס לתפקיד המראיין ואפשר לי להיות בנוכחות ובחיבור.

התובנה שלי מהסיפור הזה: אם יש לך רעיון לעשות משהו – לכי תעשי אותו, בלי לחשוב יותר מדי.

מה דעתכם על התוצאה הסופית? אשמח אם תכתבו תגובות למטה (-: