אתמול היא העבירה סדנא להעצמה נשית שפיתחנו ביחד.
הסדנא נועדה להאיר את הכוחות הפנימיים שלהן, לגרום להן להאמין בעצמן.
נרגשת, אני מתקשרת אליה כדי לשאול איך היה.

היא מספרת שהן שיתפו פעולה ושהכל דפק כמו שעון,
אבל מה שמפריע לה זה שהן לא דיברו הרבה, לא לגמרי הביאו את עצמן.
היה להן קשה להיפתח. הן פחדו להיחשף…
מה יחשבו עליי?

ואת, איך את הרגשת במהלך הסדנא?
אני שומעת בקול שלה שהיא קצת מאוכזבת.
תוהה אם היא בעצם הצטרפה אליהן, לאותה ההרגשה.
אולי הייתי צריכה לדבר יותר, אולי הייתי צריכה להסביר.
חשבתי שאני לא מספיק מקצועית.
ישבה שם מישהי מנחת סדנאות שאני מעריכה, חשבתי שאני פחות טובה ממנה…
מה יחשבו עליי?

אני מקשיבה לה ולעצמי, מזהה את הקול הזה עולה גם מתוכי.
מה יחשבו עליי?

מה יחשבו על הפוסט הזה?
מה יחשבו על הכתיבה שלי?
מה יחשבו על מה שאני עושה?

וממתינה לתשובה.

ועונה לעצמי.

מזכירה לעצמי את כל ההצלחות שלי, את כל ההישגים שלי לאורך השנים, את כל ה"קבלות".
ואז מתקלפת מזה. נזכרת בכוחות הפנימיים שלי, איך הרמתי את עצמי מהמצבים הכי קשים.
רואה מול עיניי את כל האנשים שאוהבים אותי, את כל אלה שאני אוהבת, בדיוק כמו שהם.

ואיזה מזל שאני יכולה להיות שם, ממש חלק מהתהליך כולו, להיזכר ולהזכיר לעולם שאנחנו טובים בדיוק ככה.

– – – – – – – – – – – –

מסיימת לכתוב את הפוסט ויוצאת לחצר.
האוצר שהבאתי לעולם לפני שלוש וחצי שנים עומד שם בשמש,
משחק במטבעות ושר לעצמו, בקול מתקתק שעדיין לא יודע להגות צ' ו-ש':
"כל אחד… כל אחד… הוא יחיד ומיוחד… ואני לא סריך להסוות את עסמי לאאאאאאף אחד…"

הוא כבר יודע.