לכל חובבי התאטרון, ולחובבי לואיס קרול בפרט, אני ממליצה לצפות בהצגה "אליס", שמוצגת בימים אלה בתאטרון גשר. להעביר לקהל את הגאונות של קרול – זאת משימה בכלל לא פשוטה, שהמחזאי, רועי חן, הבמאי, יחזקאל לזרוב, המוזיקאית אפרת בן-צור והשחקנים מצליחים לעשות בדרך מרשימה ומעוררת השראה.

ההצגה מציגה קו עלילתי חדש, ומתמקדת בסיפור חייה של אליס לידל (Alice Pleasance Liddell), הילדה בת ה-7 שאיתה נהג המחבר, צ'רלס לודוויג דודג'סון, לבלות. לידל הילדה היא הראשונה ששמעה את סיפור הרפתקאות אליס, כששטה עם אחיותיה ועם דוג'סון על נהר התמזה ב-4 ביולי 1862. בהתחשב בעובדה שהיא זו שהפצירה בו לכתוב את הסיפור, ושיתכן שבלעדיה הוא בכלל לא היה קיים, בהחלט מגיע לה שיעשו עליה הצגה.

עושה רושם שהמחזאי למד היטב את הביוגרפיה של קרול, והוא מצליח להציג בוירטואוזיות את דמותו המורכבת. שמאלי, מגמגם, בן לאב קשה ותובעני, אדם שחי חיים כפולים – מתמטיקאי ומרצה למתמטיקה וסופר ילדים, לוגיקן, כומר המתנזר מנשים, מתבודד, צלם (הוא נהג לצלם את אליס ואחיותיה), ילד נצחי – אספקטים שונים מדמותו נשזרים במקומות שונים בעלילה ומוסיפים לה עומק.

כשם שדוג'סון נהג בגיל צעיר לשעשע את בני משפחתו בשירים, ציורים ומשחקים שהמציא, וכפי שנהג להשתעשע עם אליס לידל האמתית, ועם ילדות קטנות בכלל, כך גם במחזה – הוא משתעשע עם אליס, ממציא עבורה חידות, כותב לה מכתבים שצריך לפענח, ומופיע איתה במחזה דמיוני שבו היא מגלמת את תפקיד המלכה.

גם אליס מתנהגת במחזה כפי שדוג'סון התנהג בחייו: היא שומרת בלהיטות על רשימת המכתבים שקיבלה ממנו, ממש כמו שדודג'סון שמר באדיקות על רשימת המכתבים שכתב ושקיבל בחייו – 98,721 מכתבים, שעדיין אפשר לקרוא, דרך אגב.

המלצה על ההצגה אליס
הקשר המוזר בין דודג'סון לאליס לידל מרחף מעל השתלשלות האירועים. הוא גם נותר חידה מעל דפי ההיסטוריה. האם דודג'סון היה פדופיל? התחביב שלו לבלות עם ילדות קטנות נראה תמוה, אבל כשלוקחים בחשבון שהוא היה מסוגל לשבת עם מבוגרים ולשתוק במשך שעות, בעוד שעם ילדים הוא דיבר בשטף ובהתלהבות, וכשזוכרים שבביתו תמיד היה חדר ילדים, למרות שמעולם לא הביא לעולם ילדים משלו – יכול להיות שהוא פשוט היה מוזר וזהו?

אגב, אותה אליס לידל שנמצאת במרכז ההצגה מעולם לא הזכירה מעשים של הטרדה מינית. אולי בגלל שהיא הבינה שהיא תרוויח הרבה יותר ממכירת העותק המקורי של ספרי אליס במחיר מופקע? מי יודע. בל נשכח שהגברת אפילו קיבלה תואר כבוד מאוניברסיטת קולומביה, על כך שהיא אליס.

כך או כך, העלילה מתחקה אחר נקודות שונות על ציר חייה של אותה אליס: כילדה, כאישה צעירה וכאישה מבוגרת, ובוחנת כיצד הקשר התמוה מן העבר משפיע על חייה הבוגרים. כשם שבסיפור המקורי אליס נופלת אל מתחת לפני האדמה, מתכווצת וגדלה, מאפשרת צלילה אל עומקי התודעה שלה, כך בהצגה היא עוברת בין נקודות שונות בזמן, ונדמה שמרגע לרגע היא הולכת לאיבוד.

אבל בדיוק כמו אצל קרול, העלילה אינה העיקר, אלא האופן שבו היא מוצגת.

תענוג לשמוע את עקרונות השיח של הדמויות הקרוליאניות מקבלים ביטוי על הבמה. אצל קרול, הלשון מקבלת חוקיות משוגעת. קרול משחק על הקשר בין השפה ובין המציאות שהיא מייצגת; האם המילים יוצרות את המציאות, או המציאות את המילים? הטקסט של המחזה רווי במשחקי לשון, הומונימים ודו-משמעויות, משחק על ההבדלים בין משמעות ליטראלית ומשמעות פרגמטית. חגיגה בלשנית של ממש.

גם אומנות הנונסנס חוגגת על הבמה. כדי לתת ביטוי לשיר הג'ברווקי המפורסם (אליסה מבעד למראה, פרק ראשון), השיר הגאוני, שלכאורה כתוב בג'יבריש, אבל מתאר סיפור גבורה דרמתי עם התחלה, אמצע וסוף, בחרו יוצרי ההצגה לכתוב ולהלחין שירים בג'יבריש. שימו לב לשירים האלה!

מה שהכי עוצמתי בהצגה, בעיניי, הוא אווירת הטרוף. היוצרים בחרו דרכים מעניינות להמחיש את הרעיון שהיצורים בעולם הפלאות, כמו היצורים בעולם כולו, הם בעצם משוגעים. כפי שאומר החתול המחייך: We are all mad here"" (אליס בארץ הפלאות, פרק 6).

ברגע אחד, השחקנים מגיחים מתוך האולם ובכך מבטלים את החיץ בין מציאות לדמיון. ברגע אחר, הם נעים על הבמה כמו על לוח שחמט. ואי אפשר שלא להזכיר את העיבוד המטורף למסיבת התה המטורפת – הסצנה ברכבת, שבה השחקנים מתיישבים על ספסלים בקרונות כשהם מחזיקים ספלי קפה, ובכל כמה רגעים מחליפים מקום. אפילו התפאורה, התאורה והמוסיקה תומכות באווירת הטרוף.

רק דבר אחד נשאר לא ברור: איך ויתרו על הזחל?!!!

וברגע הסיום, כמו בספרי אליס, מתעוררת השאלה – למה התכוון המשורר? וגם זה כל כך קרוליאני, להגיד בלי מילים שאת הפרשנות ואת המסרים – תמצאו בעצמכם. כי הרי אנחנו יכולים לתת למילים את המשמעות שאנחנו רוצים.

גילוי נאות: הכותבת בילתה כמה שנים במחקר על ספרי אליס, והיא שבויה בקסמיה של היצירה.

עיבוד מטורף לספרי אליס