בוקר בהיר אחד, בשלהי מרץ 2013, התחלתי פתאום לצלוע. כאב חד פילח את קרסול שמאל שלי. בהתחלה חשבתי שזאת בוודאי פגיעת ספורט. באותה התקופה התאמנתי כ-4 פעמים בשבוע במכון כושר, כולל שיעורי ספינינג סוערים, ולכן ההשערה שעשיתי תנועה לא נכונה על האופניים נשמעה אז הגיונית למדי.
שבוע ראשון. אני אומרת לעצמי: שטויות, זה יעבור בשבוע הבא.
שבוע שני. אני משכנעת את עצמי שעוד כמה ימים וזה עובר.
אבל זה לא עובר.
זה רק הולך ומחמיר.
הרגל מתנפחת. הרופאים לא בטוחים לגבי האבחנה. אחת חושבת שזה נקע, אחר טוען שזאת הקרנה מהגב. עכשיו גם רגל שמאל מתנפחת.
חודשיים אחרי. אני מגיעה למומחית לראומטולוגיה. בקושי הולכת. איך אחצה את הכביש? אני מתקדמת בצעדים כאלה קטנים שלא אספיק לעבור עד שתגיע המכונית הבאה. הרופאה בודקת אותי, מסתכלת לי בעיניים במבט עצוב ואומרת: "אני מצטערת, יש לך דלקת פרקים כרונית, תצטרכי לקחת תרופות כל החיים".
מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד משתדלת לא ליטול תרופות. ככה אני. יש לי מן אמונה בסיסית כזאת ביכולת של הגוף לרפא את עצמו. אני גם יודעת שכל תרופה שנכנסת לגוף, גם אם היא עוזרת למשהו, בדרך כלל פוגעת במשהו אחר.
הרופאה רושמת לי סטרואידים. ישר עוברת לי בראש מחשבה שאין סיכוי שאני מכניסה את זה לגוף שלי. מחליטה להתחיל עם משככי כאבים, כדי שהילדים שלי לא ייראו אותי סובלת. מבינה שלא תהיה ברירה אלא להפסיק להניק. הוא כבר בן שנה ו-8, אמנם, אבל לא תכננתי את זה וזה מעציב אותי.
יוצאת מהרופאה עם ידיעה ברורה: אין מצב שאני אחיה עם זה כל החיים.
קול פנימי אומר לי בנחישות: אני אהיה נס רפואי!
3 חודשים אחרי. הזמן עובר וזה לא עובר. אני יושבת אצל רופא מומחה ושואלת אותו – תגיד, מתי זה יעבור? בחוסר אמפתיה משווע הוא אומר לי שאין לי סבלנות. יוצאת ממנו עם הבנה שהסיפור הזה כנראה לא יעבור כל כך מהר.
שעות על גבי שעות של חקירה פנימית.
מה הגוף שלי מבקש ממני?
מה עליי לשנות באורח חיי כדי לייצר הרמוניה?
מה בחיים שלי מבקש עכשיו ריפוי?
איזה מערכות יחסים זקוקות לתיקון?
איזה מחשבות מייצרות את הכאב?
מה הרגשות שרוצים להשתחרר מבפנים?
מה הפעולה הבאה?
ככל שעוברים הימים זה הולך ומתפשט. נפיחויות במפרקים שונים, עוד כאבים ועוד מוגבלות בתנועה. פעולות בסיסיות הופכות בשבילי לתכנית מוקפדת מראש. איך אגיע למטבח? האם אשען על הקיר או על המטאטא? מהם כל הדברים שאני צריכה לקחת משם, כדי שלא אצטרך לעשות את כל הדרך הזאת (5 מטר) שוב בשעה הקרובה? האם הדברים שאני צריכה מהמטבח באמת מצדיקים את הדרך?
מתקפה של הגוף בעצמו. כל פעם במקום אחר. אני קמה בבוקר ולא יודעת מה יכאב לי יותר.
מגיעה לסדנת NLP, יודעת שאני לא מסוגלת להחנות רחוק. חושבת לעצמי: "הלוואי שהיה לי תו נכה" ונדהמת שזאת השאיפה שלי בחיים כרגע. החנייה מתחת לבניין סגורה רק לעובדים. אני מנצלת רגע שהשער נפתח ומשתחלת פנימה. מגיעה לשומר בכניסה כדי לבקש ממנו שיאפשר לי, כי אני לא יכולה ללכת. מתחילה להסביר לו והדמעות פורצות ממני, כמו ילדה קטנה, זולגות לי על כל הפנים, והרצון שלו לעזור מביא אתו עוד גל של חוסר אונים.
איך הגעתי למצב הזה ככה פתאום באמצע החיים?
אני, שעושה ספורט באופן קבוע ומזינה את הגוף באוכל בריא. למה זה קורה לי?
כן, גם את "למה זה מגיע לי?" פגשתי לפעמים בצד הדרך. היו רגעים ששקעתי לתוך פחדים. מה יהיה אם אצטרך לחיות עם זה כל החיים? איך נסדר את הכניסה לבית כדי שאוכל לעבור עם כסא גלגלים? מה יהיה אם לא אוכל לעבוד? איך אני, שחלק בלתי נפרד מהמהות שלי הוא תנועה, אמצא אושר בלי אפשרות לנוע?
ולמרות זאת, השאלה העיקרית שעניינה אותי רוב הזמן לא היתה למה אלא לשם מה. מה המטרה של המחלה הזאת? מה היא באה ללמד אותי? מה אני מוצאת טוב במחלה הזאת? אני מתמקדת בזה כמה שיותר. מזכירה לעצמי שיש לי לגיטימציה לנוח, שאני עטופה בתמיכה, שזה בסדר להיות חלשה. אני לומדת כל כך הרבה על עצמי ועל החיים. אני מדייקת את עצמי. אני קולטת שהתקופה הזאת מאפשרת לי לזנק 20 מדרגות קדימה בקצב מסחרר. את השינויים הפנימיים שמתרחשים בתוכי היה לוקח לי שנים להשיג. באורח פלא, אני מוצאת את עצמי מודה למחלה הזאת.
יום שבת. אני מתעוררת ומגלה שנגמרה לי חפיסת המשככים. לא מאמינה שזה קורה לי. כועסת על עצמי שלא שמתי לב ושלא נערכתי מראש. איך אעבור את היום הזה? חסרת אונים, נואשת, מתחילה לסמס לחברים שיעזרו לי להשיג את התרופה ולעבור את היום עם פחות סבל. כבר לא מתנגדת. מקבלת את זה שאני צריכה עזרה עכשיו. המשככים עוזרים להתרכז בעבודה הפנימית שהמחלה מזמינה אותי לעשות.
בוקר. ילד מתוק בן שנתיים צריך להגיע לגן. הכתף מקשה עליי לסובב את ההגה. הרגל כואבת כשאני לוחצת על הבלם. צולעת עם פעוט על הידיים לעבר הכניסה אל הגן. נכנסת פנימה ומיד הולכת לשכב במיטת הבובות. "בוא", אני אומרת לו, "בוא נשחק ברופא וחולה". מרוויחה זמן מנוחה בלי שהוא יחשוב שמשהו לא בסדר. הגננת רואה אותי ומביאה לי כוס מים. עוד בוקר עבר.
ואיכשהו, עם כל זה, ממשיכה קדימה. יוצרת. עובדת. מחבקת. כותבת. מנתבת את המוח שלי למחשבות טובות. נזכרת בכל הפעמים שבהם המציאות הדביקה אותי לקיר ומה עזר לי לצאת מזה. מזכירה לעצמי כמה אני חזקה.
כמויות המשככים הולכות וגדלות. כבר רושמים לי אופיום. מנסה פעם אחת וזה מוציא אותי מפוקוס. 10 חודשים אחרי. נפגשת עם עוד פרופסור, מנהל מחלקה ידוע ומוערך. הוא מרשים אותי. הוא בודק אותי בצורה יסודית כמו שאף רופא אחר לא בדק, ואז נותן אבחנה מוחצת: "גברתי, יש לך דלקת פרקים במצב מתקדם, זה כבר התפשט לכל הגוף, אין לך ברירה אלא להתחיל בטיפול כימותרפי".
אני נושמת.
אני? טיפול כימותרפי?
שאני אקח כדורים שיהרסו לי את התאים בגוף?
הרגשה שהעולם סוגר עליי. אני לא מסוגלת לעשות דברים פשוטים שיכולתי לעשות פעם באופן אוטומטי בכלל בלי מחשבה.
כואב לי.
לצחצח שיניים.
להסתרק.
לשבת.
ללכת.
לשכב.
לעשות קוקו לבת שלי.
לחתוך סלט.
כל כך כואב לי.
נוהגת בבת ים, בדרך חזרה מהרופא. עוצרת במעבר החציה. מתבוננת באישה הזקנה שחוצה את הכביש, שפופה, נשענת על מקל, מתקדמת באיטיות. אלוהים, כמה שאני מזדהה איתה!
מתחילה טיפול כימותרפי, 5 כדורים של מתוטרקסאט פעם בשבוע. מדחיקה את המחשבה שאני מכניסה לגוף שלי חומרים שהורסים תאים. מתמקדת במחשבה שהילדים שלי צריכים אמא בריאה, אמא שיכולה לזוז בלי כאב. משכנעת את הגוף שלי שאני אתו בזה ושביחד אנחנו ננצח. בחילות נוראיות. חולשה מטורפת. נשירה. כוח החיות נעלם ממני. נאחזת באופטימיות. אומרת לעצמי כל הזמן – את יכולה לזה, אין מצב שהמציאות הביאה משהו שאת לא יכולה לעמוד בו, את בדרך הנכונה, תחזיקי מעמד, אוטוטו זה עובר.
הרופא חושב שאצטרך לקבל טיפול של שנה וחצי לפחות. זה מתיש אותי. אחרי 4 חודשים אני מחליטה לוותר. בידיעה פנימית שהפקתי מהמחלה הזאת את כל הלמידה, אני מפסיקה את הטיפול הכימותרפי וחוזרת לאט להזיז את הגוף. 10 מטר של הליכה הופכים ל-50. 50 הופכים ל-100. כל יום עוד קצת, עם המון הקשבה למה שהגוף מסוגל לעשות.
ערב ראש השנה 2015, כמעט שנה מאז שהמחלה עברה כלא היתה. אף רופא אינו יודע להסביר למה ומדוע. אבל אני יודעת. ואני זוכרת. גוף יקר שלי, אני מבטיחה לך שאת כל התובנות שרכשתי אמשיך ליישם גם השנה. שתהיה לנו אחלה שנה, לך ולי, ותודה על החברות.
ריגשת אותי עד דמעות. גיליתי דלקת פרקים בכל הגוף השבוע והסיפור שלך מאוד נגע לליבי, דווקא בשל העובדה שאיני מכניסה לגופי רעל בצורת כדורים.. ומקפידה על כושר גופני ותזונה מאוזנת. כל כך שמחה שהבראת מהדבר הנורא הזה וכל הכבוד על האופטימיות!! רק בריאות
יקירה, כל כך שמחה אם תרמתי לך, ולו במעט. שולחת לך המון אהבה ואיחולי בריאות. אם תצטרכי משהו, אפילו רק לדבר, את מוזמנת להתקשר אליי. אני יודעת כמה מאתגר הסיפור הזה… שיהיה לך רק טוב.
נהניתי מאוד לקרוא. ישנו דבר שאשמח מאוד להבין. כתבת כך:
"מה המטרה של המחלה הזאת? מה היא באה ללמד אותי? מה אני מוצאת טוב במחלה הזאת? "
אשמח לדעת מה התשובות שלך לשאלות הללו?
תודה
תודה שכתבת. אני מאמינה שכל אתגר שמגיע אליי לחיים בא ללמד אותי משהו, לעזור לי לגדול. היו לי המון תשובות לשאלות שציטטת, כי התמודדתי עם האתגר הזה במשך שנה וחצי. שנה וחצי של מוגבלות תנועתית וכאב מאפשרת להתבונן פנימה וללמוד משהו חדש כל יום. אכתוב כאן כמה תשובות שעלו לי בדרך:
1. הבנתי שהגוף שלי צועק הצילו כי אני לא מספיק מקשיבה לו ביומיום. הייתי רגילה להיות מאוד ב-doing, ממשימה למשימה. לא שמתי לב שהוא זקוק למנוחה לפעמים. הדבר הראשון שלמדתי הוא להקשיב יותר לגוף. ממש לעצור כמה פעמים במהלך היום ולבדוק אם הוא צריך משהו (נוח לי? אני רעבה? אני עייפה?)
2. הבנתי שהגוף שלי במתקפה על עצמו כי משהו באורח החיים שלי לא נכון. ישבתי ועשיתי סדרי עדיפויות על מה שחשוב לי בחיים והחלטתי שעל מה שחשוב באמת אני לא מוותרת. היום הדברים האלה נמצאים אצלי בלו"ז ואני משתדלת להקפיד לפנות זמן לעצמי כדי לממש אותם.
3. הבנתי שמבחינה מקצועית אני לא מספיק ממומשת. אם לא היתה מגיעה המחלה, אני בכלל לא בטוחה שהייתי פותחת את העסק הזה, ומרימה את האתר שבתוכו אני עונה לך עכשיו (-:
היו עוד תובנות, ובכל פעם שהבנתי מה צריך להשתנות פעלתי כדי לשנות אותו. זה מסע ארוך והוא ממשיך עד היום.
אבל עצם ההתבוננות על המחלה באור כזה – כאילו היא מתנה ולא עונש – נתנה לי המון כוח, ואין לי ספק שהיא חלק משמעותי מהריפוי.
בהצלחה!
שלום עדי.
תובנות מחזקות.
אני בעקבות המחלה:
1. הוצאתי מהחיים שלי את כל האנשים שמחלישים את הדעת שלי וגוזלים ממני אנרגיה בנטייה שלהם להתלונן ולשאוב ממני את כוחותיי.
2. הפסקתי להשקיע אנרגיה בהתעסקות ברכילות.
3. אני מתעסקת בעיקר בלהיות רגועה נפשית כדי שהמחלה לא תתפרץ לה פתאום שוב.
זה השינוי הכי משמעותי בעקבות המחלה.
איזה כיף לדעת שאת בתחזוק כדי למנוע התפרצות מחודשת. מאוד מתחברת לדברים שכתבת.
מאז שפרסמתי את הפוסט הזה הגיעו אליי הרבה אנשים שסובלים מדלקת פרקים ואני מזמינה את כולם, וגם אותך, להמשיך לכתוב כאן ולהתייעץ בינינו.
להתמודד ביחד, זה נותן כוח.
אם יש לך עוד טיפים להתמודדות, מוזמנת לכתוב (-:
יום מעולה!
רק כורכום היי התוסף שיותר טוב מכול הכדורים
מאד מרגש אך כיצד מחליטים לקחת החלטה להפסיק טיפול תרופתי גם אני כך באמצע החיים חליתי בדלקת מפרקים מטופלת בתרופה ביולוגית מחכה לשיפור שטרם הגיע משמעותית .
החיים משתנים 100% מעלות לא קל להתמודד גם אני מחפשת בתוכי מה לשנות מה חשוב ומה לא
המון בריאות ללא כאבים
המון בריאות גם לך זמירה יקרה! חשוב לי להגיד שאני לא ממליצה להפסיק טיפול תרופתי. בכל זאת, הרפואה מתקדמת מאוד וכדאי לנו לנצל את הידע שנצבר ולהשתמש בו כשצריך. מבחינה אישית, מה שעזר לי, קודם כל, זה שמהרגע הראשון שבו הרופאה אמרה לי שזה דלקת פרקים, היתה לי אמונה שלמה שאני יוצאת מזה. לא היה לי שום ספק. זה נתן לי המון כוח, ואני מאמינה שזה גם שידר לגוף שאנחנו הולכים ביחד לשנות את המצב. אחרי תקופה של שנה בערך התחלתי לראות שיפור. זה היה איטי אמנם, אבל שמתי לב שזה קורה. התרופות עשו לי ממש רע. יומיים הייתי גמורה ועם בחילות. המחיר מבחינתי היה כבד מדי. ולכן, בגלל שראיתי שאני מתחילה להשתפר, ואחרי שמומחה בדק אותי ואמר שהמחלה ברגרסיה, רק אז החלטתי להפסיק את הטיפול התרופתי. מאחלת לך רק טוב מכל הלב!
אני מטופל ביומירנ ולמרות זאת היו לי עדיין כאבים ונפיחויות.היום לא כואב לי כלום כי גיליתימה סוגי המזון שגורמים לי לכאבים ולהתנפחות במפרקים ובגידים.
היי
לא הבנתי איך הצלחת לרפא את הדלקת פרקים.
אני הת 24, מאובחנת כ 3 חודשים וכמעט שנה של סבל.
גם אני בת 24 ואתמול הרופא איבחן שזה דלקת פרקים. אני מרגישה שהחיים נעצרו.
איך אפשר לצאת מזה? לא מוכנה לזה נפשית
קראתי ומאוד הזדהיתי. לא חטפתי דלקת פרקים תודה לאל, אבל אני שנים מתמודדת עם גירוד בלתי פוסק. לפני כשנה וחצי גיליתי שיש בדיקת דם פשוטה שנקראת אי סבילות למזונות. היא אמנם לא זולה במיוחד אבל שווה כל שקל. באמצעות הבדיקה ניתן לאבחן לאיזה מהמזונות את רגישה ואם תמנעי מהם הבעיה תחלוף.
אני כבר שנה נמנעת מהמזונות שלהם נתגלה שאני רגישה ביניהם: קמח חיטה, ביצים, חלב וסויה והגירוד יחד עם עוד כמה בעיות – עברו לחלוטין.
אני מכירה אנשים נוספים שעשו את הבדיקה ובעקבותיה שינוי תזונתי מרחיק לכת והצליחו להיפתר מכאבי בטן חזקים, מיגרנות וכמובן תופעות כמו גירוד, אסטמה וסינוסיטיס שנהוג בטעות לכנות אותן "אלרגייה". כתבתי על כך בבלוג שלי שנקרא על תזונה וריגשות – http://tzuna.zone/ ואני ממליצה מאוד לקרוא ולבדוק כי יועצת התזונה שאיתה אני עובדת טוענת שיש קשר הדוק גם בין תזונה לדלקת פרקים.
היכן ניתן לבצע את בדיקת דם של אי סבילות למזונות??
אשמח לקבל המלצה למומחה לדלקת פרקים
ד"ר טנאי. הכי מקצועי מאלה שפגשתי, ופגשתי הרבה…
http://www.d.co.il/12750720/47000/
ממליץ בחום כורכום פשוט תיקנו כורכום לא משנה איזה חברה שיהיה בטבליות לפחות של 1000מג ופשוט תתחילו לאכול אני גם סבלתי מדלקת פרקים וניסיתי מלא תרופות שממש לא עזרו במאה אחוז רק בגלל 50 אחוז ואז שניסיתי כורכום פשוט העולם השתנה לי ממליץ בחום גם עם טיפול תרופתי למי שלא רוצה להפסיק להתחיל עם הכורכום ולאט לאט להוריד את התרופות גם ספורט עוזר הרבה בעיקר הליכה בקיצור דלקת פרקים מחלה שנמצאת בראש כמו חרדה או דיכאון רק מיתבתה בכאבים ונפיחות בגוף אני רק ממליץ אני לא רופא
ממליץ בחום כורכום פשוט תיקנו כורכום לא משנה איזה חברה שיהיה בטבליות לפחות של 1000מג ופשוט תתחילו לאכול אני גם סבלתי מדלקת פרקים וניסיתי מלא תרופות שממש לא עזרו במאה אחוז רק בגלל 50 אחוז ואז שניסיתי כורכום פשוט העולם השתנה לי ממליץ בחום גם עם טיפול תרופתי למי שלא רוצה להפסיק להתחיל עם הכורכום ולאט לאט להוריד את התרופות גם ספורט עוזר הרבה בעיקר הליכה בקיצור דלקת פרקים מחלה שנמצאת בראש כמו חרדה או דיכאון רק מיתבתה בכאבים ונפיחות בגוף אני רק ממליץ אני לא רופא
שלום
אני חושש שאולי יש לי דלקת פרקים
אני שחקן כדורסל ושוברת אותי המחשבה שאולי אצטרך להפסיק לשחק..
נתחיל מהסוף,חזרתי לרוץ וכבר הגעתי ל13 קמ,חדר כושר,יוגה ועוד ועוד.אני עדיין מזריק פעם בשבועיים יומירה שסו תרופה ביולוגית ופעם בשבוע בולע 2 כדורים של מטרוטרקסט(ירדתי מ5).הסוד שלי הוא להמני לחלוטין מלאכול תפוחי אדמה חציליפ צ'ילי וסויה?זה הכל!!!פשוט לא ייאמן.כבר 5 שנים לא הרגשתי כל כך טוב.מאחל לכל החולים להרגיש כמוני ,כמובן לאחר שינקטו באותן פעולות.ולא לשכוח להיות כמה שיותר פעילים.ממליץ על יוגה.ירון קורן
אמן! תודה על השיתוף!
יש גם להזהר כשאוכלים בחוץ ובמזון מסתתרים מרכיבים שלא רשומים בתפריט.דיברתי על צ'ילי ,אבל כנראה כל סוגי הפלפל החריף או רובם,חשודים.אני מאד אוהב חריף,אבל אין ברירה וחבל לי לקלקל את מה שהשגתי.בינתיים אני עושה כבר הכל ומרגיש כמו בן אדם נורמלי ובריא לחלוטין
שלום לכולם,
אני ממש מתחברת לסיפור המרגש שלך, גם אני חטפתי דלקת מפרקים אחרי החתונה לפני שנה וחיי השתנו ללא היכר. מבחורה שאוההת לרקוד, להתיפייף וללכת על עקבים, הפעתי לבחורה שלא יכולה לגעת באלכוהול (כי אני לוקית פלקווניל וסטרואידים וחבל שלא ישפיעו עלי עם הכאבים הבלתי נסבלים האלה) ואז נכנסתי להיריון והמחלה נכנסה למצב של רמסיה (הפחתה, רגיעה) ואני באמת מרגישה יותר טוב. אני מודה לאלוהים ולעובר בבטן שלי שזיכה אותי כמעט ב-100% ריפוי, אבל יש לי עדיין חששות שזה יחזור כשאלד…וכמו שאמרת גם לי היו את המחשבות של מה אני לא עושה נכון בחיים, על מה אני מתפשרת וכו׳ ואני יכולה להניח את האצבע על הרבה דברים, אבל אין לי את התעוזה לשנות, לקחת סיכונים. 🙁
מקווה שבזכות ההיריון תרפאי לגמרי! ולגבי השינויים – צעד צעד, כל פעם עוד אחד קטן (-;
אני סובל מדלקת פרקים פסוריאטית.אחד לאחד היו הדברים שלא הצלחתי או שהיה לי קשה מאד לבצע.לאחר תקופת טיפול במטרוטרקסט ועוד שתי תרופות שלא עזרו,התחלתי טיפול בתרופה הביולוגית.חל שינוי דרמטי וחזרתי לתיפקוד כמעט נורמאלי.אבל עדיין הופיעו מדי פעם נפיחויות וכאבי שרחץירים גידים ומפרקים.שמתי לב יום אחד שבו הרגשתי מצויין,שאחרי שאכלתי תפוחי אדמה,התקפלה לי כף היד ולא יכולתי לישר את האצבעות.וכך בהדרגה גיליתי עוד סוגיממזון שהשפיעו ממש רע.היום אין לי כלל כאבים וחזרתי לרוץ ריצות ארוכות עד 12 קמ ולתרגל יוגה ועוד דברם לא קלים.חבל שהרופאים מתעלמים מכל עניין התזונה,זה כל העניין.עץכל אחד צריך לבדוק מה סוגי המזון שלא עושים לו טוב ולחזור לחיות!
שלום. אני סובל שנתיים מדלקת פרקים מטופל בלקוניל ללא שיפור
על איזה תרופה ביולגית אתה מדבר.?
ואשמח לקבל המלצות על תזונה שעוזרת לרפא את הדלקת.
תודה
כל כך עודדת אותי..גילתי השבוע דלקת מפרקים פסוריאזיסטית. וכל כך הזדהתי איתך!! והתגובות בכלל גרמו לי לעידוד כי חשבתי שזהו פה נעצר עולמי שביום אחד אצ קמה נכה חא מסוגלת לעמוד חלכת ולעשות דברים קטנים שעשית לפני. יש לי 2 ילדים קטנים שהגדול בן שנתיים וחצי וכבר שבוע אני מסתכלת עליהם ולא מפסיקה לבכות מה יהיה הלאה .. איך אתמול רצתי הרמתי שיחקתי והיום הפעולות האלה גדולות עליי. הרופאה אמרה לי אם את חושבת על הריון בעתיד לא כדאי זה יחמיר..באמת?? מישהו מכיר וחווה זאת?? לא האמנתי שזה יגיע אליי
בסד
איך יוצאים מזה ללא תרופות.
האם כדאי ללכת לבדיקת דם שמראה רגישות למזון מסויים
האם לעשות פעילות גופנית בכוח? מה לעשות יש לי תנוקת האמת שהתלקחות באה יותר נאחרי הלידה ההורמונים השתנו
מתפללת שיתאזנו הצילו
לפני כשנה גיליתי שאני חולה בדלקת פרקים ראומטית. התחלתי במוטוטרקסאט בכל שבוע 5 כולל 2 כדורים שונים ומגוונים. לפני כחודשיים התחלתי לקבל בכל שבוע זריקת מוטוטרקסאט וממשיך עם הכדורים. לציין כי לפני 3 חודשים התחלתי לעשות המון ספורט. מה שמסיעע ומקל עד מאוד. דיאטה בנוסף שמסייעת לכאב לחלוף ונכון להיום הכאב כמעט ולא מפריע. הציעו לי טיפול במרפאה של הרב אשר מטפל במים ממוגנטים, המרפאה בפתח תקווה מה שעשוי להעלים את הבעיה. האם מישהו ממליץ או שמע על כך? אשמח לסיוע
תודה
אם את מטופלת אצל ראומטולוג ומקבלת את התרופות המתאימות ואולי גם תגיעי כמוני לתרופות הביולוגיות,יחד עם תזונה שמתאימה לך אישית,תוכלי לחסור לכל פעילות שתרצי
לצערי אני במצב דומה ומזדהה לכל מילה כתבת.
לפני 7 חודשים התחלתי עם כאב צוואר שחשבתי שזה מעבווה מאומצת עשיתי בדיקת סיטי וגילו בלט דיסק המצב החמיר עשיתי כירופרקטיקה ואמרו לי זה מהצוואר חוודשיים של סבל והמצב מחמיר.נסעתי לחופשה בברצלונה ושם מצבי הוחמר הגעתי לבית חולים נתנו לי קורטיזון רק שאחזור לארץ…שחזרתי ביקשתי לעשות בדיקת דם והתגלה הגרוע מכל דלקת פרקים פפסוריאתית.
שכל צד ימין שלי כואב והרגלים לא מסוגלות ללכת.
רופאה פרטית קובעת שצריך טיפול סטרואיידים ולעשות בדיקות לקראת קבלת כימוטרפיה.הולכת לפרופסור שני אותה אבחנה .מתחילה טיפול סטרואידים לא יושנת בלילה הופכת לשבר כלי .
מתחילה טיפול כימוטרפי בחששות רבות והמצב לא משתפר..עכשיו הם אומרים טיפול ביולוגי ואני בליבי לא רוצה.
מעורכת דין שמרצה ועובדת עד לשעות הקטנות של הלילה הפכתי לשבר כלי שלא מסוגל ללכת חמש צעדים אני קמה כל בוקר גוררת את עצמי לעבוד לתפקד אבל זה לא אני אני הפכתי לצלם אנוש.מסוממת מתרופות מכאבים מנסה להסוות את המצב צולעת.כואבת…מה יהיה הסוף אני ואשלת אני חייבת לנצח את זה..
אני רוצה להיות פעילה לחזור לחיי שהתנפצו ברגע אחד.
הלכתי לכל מי שרק אפשר הומפטים .פרופסורים וכל אחד עם דיעה משלו …
אני עדיין נלחמת לא רוצה טיפול ביולוגי …מקווה שתגיע הישועה
עדי היקרה מאוד נהנתי לקרוא את הכתבה שלך.
התחברתי מאוד להתסכלות הפנימית שלך כדי את בוחנת ומפענחת את הדברים, מבחינתי זה לא ברור מאליו.
גם הרמב"ם אומר דברים דומים לשלך רק מוסיף.
מה שלא הבנתי – איך כל ההליך שקרה לך הגעת לתובענה כזאת לפתוח עסק מכך?
הזדהתי איתך כל כך ודמה בשבילך שאת מרגישה כל כך טוב עכשיו!
הייתי מקום שני בארץ ברכיבה על סוסים, קפיצה מעל מכשולים ואני מאובחנת מזה ארבע שנים, בעקבות הדלקת הפסקתי לרכב, מכרו לי את הסוסה, הדבר שהיה הכי קרוב אליי בעולם.. אני רק בת 16 וכבר לא מצליחה לכתוב, ללכת בקושי 100 מטר, ניסיתי כמעט הכל, תזונה, תרופות חדשות, עוד ספורט, נפשית אפילו הייתי במצב טוב אבל כלום לא עוזר…
היי
קודם כל איזה יופי לשמוע על האופטימיות
שנית לא ממש הבנתי אז איך הצלחת להחליש את המחלה?
גם אני אובחנתי לצערי , בחורה צעירה בת 34 עם המון חיות וכושר (משחקת כדורשת)
קבלתי מרשם לפלאקוויניל יומיומי ואני ממש ממש לא רוצה לקחת כדור לכל החיים.
אם כך מה ליכולה לעשות?
מה לשנות בתזונה?
ובנוסף – האם אין חשש שיחמיר? (ובעיקר בחורף)
כתבת יפה עדי.ציינת בדיוק את כל דרך החתחתים שעברתי.
כיום מקבלת טיפול ביולוגי בשם אנברל והמצב השתפר פלאים.
הנפיחויות ירדו לחלוטין ושיפור דרמטי בכאבים.
עד כמה שידוע לי,לדלקת פרקים אין מרפא.זאת מחלה כרונית.
לא הצלחתי להבין איך בדיוק הבריאת מהמחלה.
גם כשנתבת את חיי להרבה פחות סטרס,מתעסקת בספורט כבר שנים ומאוד מתמידה,חושבת חיובי ומביאה דברים טובים אל חיי….לא מבינה איך ממש אפשר להחלים מזה.
אשמח באם תפרטי יותר.
תודה ומאחלת לך ולכולם בריאות שלמה.
כתבתי תגובה איני יודעת אם נישלח כי הסוללה בדיוק ניגמרה אשמח אם תעני
גם אני הייתי שלוש שנים על גג העולם, שמח ומנצח
עד שלפני חודשיים התמוטטתי ומסתבר שמפרק הירך נאכל עי הדלקת פרקים ועלי לעבור ניתוח קשה ושיקום קשה יותר.
אל תמהרו לזרוק את מה שעוצר את הדלקת.
אבי תרגיש טוב! מחזיקה לך אצבעות להחלמה מהירה!
אני ממש מזדהה איתך אך לא בצד של הסובלת מהכאב אלא מהצד של המטפלת באבא שסובל מדלקת פרקים קשה בדיוק כמו ששיתפת. אני מזריקה לו מטרומקסט וזה החודש השלישי של הטיפול האומנם יש קצת שיפור אך יש ימים נוראיים. אני גאה בך כמה שהיית חזקה והאמנת ואני חושבת שזו התרופה הכי טובה אך היא לא מצליחה לעבוד אצל אבא וזה מצער אותי על אף השיחות והתובנות שאנו מנסים להחדיר לו. מאחלת לך בריאות איתנה והמון כוח תודה ששיתפת