בוקר בהיר אחד, בשלהי מרץ 2013, התחלתי פתאום לצלוע. כאב חד פילח את קרסול שמאל שלי. בהתחלה חשבתי שזאת בוודאי פגיעת ספורט. באותה התקופה התאמנתי כ-4 פעמים בשבוע במכון כושר, כולל שיעורי ספינינג סוערים, ולכן ההשערה שעשיתי תנועה לא נכונה על האופניים נשמעה אז הגיונית למדי.

שבוע ראשון. אני אומרת לעצמי: שטויות, זה יעבור בשבוע הבא.
שבוע שני. אני משכנעת את עצמי שעוד כמה ימים וזה עובר.
אבל זה לא עובר.
זה רק הולך ומחמיר.

הרגל מתנפחת. הרופאים לא בטוחים לגבי האבחנה. אחת חושבת שזה נקע, אחר טוען שזאת הקרנה מהגב. עכשיו גם רגל שמאל מתנפחת.

חודשיים אחרי. אני מגיעה למומחית לראומטולוגיה. בקושי הולכת. איך אחצה את הכביש? אני מתקדמת בצעדים כאלה קטנים שלא אספיק לעבור עד שתגיע המכונית הבאה. הרופאה בודקת אותי, מסתכלת לי בעיניים במבט עצוב ואומרת: "אני מצטערת, יש לך דלקת פרקים כרונית, תצטרכי לקחת תרופות כל החיים".

מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד משתדלת לא ליטול תרופות. ככה אני. יש לי מן אמונה בסיסית כזאת ביכולת של הגוף לרפא את עצמו. אני גם יודעת שכל תרופה שנכנסת לגוף, גם אם היא עוזרת למשהו, בדרך כלל פוגעת במשהו אחר.

הרופאה רושמת לי סטרואידים. ישר עוברת לי בראש מחשבה שאין סיכוי שאני מכניסה את זה לגוף שלי. מחליטה להתחיל עם משככי כאבים, כדי שהילדים שלי לא ייראו אותי סובלת. מבינה שלא תהיה ברירה אלא להפסיק להניק. הוא כבר בן שנה ו-8, אמנם, אבל לא תכננתי את זה וזה מעציב אותי.

יוצאת מהרופאה עם ידיעה ברורה: אין מצב שאני אחיה עם זה כל החיים.
קול פנימי אומר לי בנחישות: אני אהיה נס רפואי!

3 חודשים אחרי. הזמן עובר וזה לא עובר. אני יושבת אצל רופא מומחה ושואלת אותו – תגיד, מתי זה יעבור? בחוסר אמפתיה משווע הוא אומר לי שאין לי סבלנות. יוצאת ממנו עם הבנה שהסיפור הזה כנראה לא יעבור כל כך מהר.

שעות על גבי שעות של חקירה פנימית.
מה הגוף שלי מבקש ממני?
מה עליי לשנות באורח חיי כדי לייצר הרמוניה?
מה בחיים שלי מבקש עכשיו ריפוי?
איזה מערכות יחסים זקוקות לתיקון?
איזה מחשבות מייצרות את הכאב?
מה הרגשות שרוצים להשתחרר מבפנים?
מה הפעולה הבאה?

ככל שעוברים הימים זה הולך ומתפשט. נפיחויות במפרקים שונים, עוד כאבים ועוד מוגבלות בתנועה. פעולות בסיסיות הופכות בשבילי לתכנית מוקפדת מראש. איך אגיע למטבח? האם אשען על הקיר או על המטאטא? מהם כל הדברים שאני צריכה לקחת משם, כדי שלא אצטרך לעשות את כל הדרך הזאת (5 מטר) שוב בשעה הקרובה? האם הדברים שאני צריכה מהמטבח באמת מצדיקים את הדרך?

מתקפה של הגוף בעצמו. כל פעם במקום אחר. אני קמה בבוקר ולא יודעת מה יכאב לי יותר.

מגיעה לסדנת NLP, יודעת שאני לא מסוגלת להחנות רחוק. חושבת לעצמי: "הלוואי שהיה לי תו נכה" ונדהמת שזאת השאיפה שלי בחיים כרגע. החנייה מתחת לבניין סגורה רק לעובדים. אני מנצלת רגע שהשער נפתח ומשתחלת פנימה. מגיעה לשומר בכניסה כדי לבקש ממנו שיאפשר לי, כי אני לא יכולה ללכת. מתחילה להסביר לו והדמעות פורצות ממני, כמו ילדה קטנה, זולגות לי על כל הפנים, והרצון שלו לעזור מביא אתו עוד גל של חוסר אונים.

איך הגעתי למצב הזה ככה פתאום באמצע החיים?
אני, שעושה ספורט באופן קבוע ומזינה את הגוף באוכל בריא. למה זה קורה לי?

כן, גם את "למה זה מגיע לי?" פגשתי לפעמים בצד הדרך. היו רגעים ששקעתי לתוך פחדים. מה יהיה אם אצטרך לחיות עם זה כל החיים? איך נסדר את הכניסה לבית כדי שאוכל לעבור עם כסא גלגלים? מה יהיה אם לא אוכל לעבוד? איך אני, שחלק בלתי נפרד מהמהות שלי הוא תנועה, אמצא אושר בלי אפשרות לנוע?

ולמרות זאת, השאלה העיקרית שעניינה אותי רוב הזמן לא היתה למה אלא לשם מה. מה המטרה של המחלה הזאת? מה היא באה ללמד אותי? מה אני מוצאת טוב במחלה הזאת? אני מתמקדת בזה כמה שיותר. מזכירה לעצמי שיש לי לגיטימציה לנוח, שאני עטופה בתמיכה, שזה בסדר להיות חלשה. אני לומדת כל כך הרבה על עצמי ועל החיים. אני מדייקת את עצמי. אני קולטת שהתקופה הזאת מאפשרת לי לזנק 20 מדרגות קדימה בקצב מסחרר. את השינויים הפנימיים שמתרחשים בתוכי היה לוקח לי שנים להשיג. באורח פלא, אני מוצאת את עצמי מודה למחלה הזאת.

יום שבת. אני מתעוררת ומגלה שנגמרה לי חפיסת המשככים. לא מאמינה שזה קורה לי. כועסת על עצמי שלא שמתי לב ושלא נערכתי מראש. איך אעבור את היום הזה? חסרת אונים, נואשת, מתחילה לסמס לחברים שיעזרו לי להשיג את התרופה ולעבור את היום עם פחות סבל. כבר לא מתנגדת. מקבלת את זה שאני צריכה עזרה עכשיו. המשככים עוזרים להתרכז בעבודה הפנימית שהמחלה מזמינה אותי לעשות.

בוקר. ילד מתוק בן שנתיים צריך להגיע לגן. הכתף מקשה עליי לסובב את ההגה. הרגל כואבת כשאני לוחצת על הבלם. צולעת עם פעוט על הידיים לעבר הכניסה אל הגן. נכנסת פנימה ומיד הולכת לשכב במיטת הבובות. "בוא", אני אומרת לו, "בוא נשחק ברופא וחולה". מרוויחה זמן מנוחה בלי שהוא יחשוב שמשהו לא בסדר. הגננת רואה אותי ומביאה לי כוס מים. עוד בוקר עבר.

ואיכשהו, עם כל זה, ממשיכה קדימה. יוצרת. עובדת. מחבקת. כותבת. מנתבת את המוח שלי למחשבות טובות. נזכרת בכל הפעמים שבהם המציאות הדביקה אותי לקיר ומה עזר לי לצאת מזה. מזכירה לעצמי כמה אני חזקה.

כמויות המשככים הולכות וגדלות. כבר רושמים לי אופיום. מנסה פעם אחת וזה מוציא אותי מפוקוס. 10 חודשים אחרי. נפגשת עם עוד פרופסור, מנהל מחלקה ידוע ומוערך. הוא מרשים אותי. הוא בודק אותי בצורה יסודית כמו שאף רופא אחר לא בדק, ואז נותן אבחנה מוחצת: "גברתי, יש לך דלקת פרקים במצב מתקדם, זה כבר התפשט לכל הגוף, אין לך ברירה אלא להתחיל בטיפול כימותרפי".

אני נושמת.

אני? טיפול כימותרפי?
שאני אקח כדורים שיהרסו לי את התאים בגוף?

הרגשה שהעולם סוגר עליי. אני לא מסוגלת לעשות דברים פשוטים שיכולתי לעשות פעם באופן אוטומטי בכלל בלי מחשבה.

כואב לי.
לצחצח שיניים.
להסתרק.
לשבת.
ללכת.
לשכב.
לעשות קוקו לבת שלי.
לחתוך סלט.
כל כך כואב לי.

נוהגת בבת ים, בדרך חזרה מהרופא. עוצרת במעבר החציה. מתבוננת באישה הזקנה שחוצה את הכביש, שפופה, נשענת על מקל, מתקדמת באיטיות. אלוהים, כמה שאני מזדהה איתה!

מתחילה טיפול כימותרפי, 5 כדורים של מתוטרקסאט פעם בשבוע. מדחיקה את המחשבה שאני מכניסה לגוף שלי חומרים שהורסים תאים. מתמקדת במחשבה שהילדים שלי צריכים אמא בריאה, אמא שיכולה לזוז בלי כאב. משכנעת את הגוף שלי שאני אתו בזה ושביחד אנחנו ננצח. בחילות נוראיות. חולשה מטורפת. נשירה. כוח החיות נעלם ממני. נאחזת באופטימיות. אומרת לעצמי כל הזמן – את יכולה לזה, אין מצב שהמציאות הביאה משהו שאת לא יכולה לעמוד בו, את בדרך הנכונה, תחזיקי מעמד, אוטוטו זה עובר.

הרופא חושב שאצטרך לקבל טיפול של שנה וחצי לפחות. זה מתיש אותי. אחרי 4 חודשים אני מחליטה לוותר. בידיעה פנימית שהפקתי מהמחלה הזאת את כל הלמידה, אני מפסיקה את הטיפול הכימותרפי וחוזרת לאט להזיז את הגוף. 10 מטר של הליכה הופכים ל-50. 50 הופכים ל-100. כל יום עוד קצת, עם המון הקשבה למה שהגוף מסוגל לעשות.

ערב ראש השנה 2015, כמעט שנה מאז שהמחלה עברה כלא היתה. אף רופא אינו יודע להסביר למה ומדוע. אבל אני יודעת. ואני זוכרת. גוף יקר שלי, אני מבטיחה לך שאת כל התובנות שרכשתי אמשיך ליישם גם השנה. שתהיה לנו אחלה שנה, לך ולי, ותודה על החברות.